<h1>כריתות כ"א ע"א</h1>
<h2>דף ו:</h2>
ובסדר יומא פרק הוציאו לו [מ"ט ע"ב], הלכה וזו היא עבודה קשה שבמקדש. איבעיא להו שחטו ומת מהו שיכנס אחר בשחיטתו, מי אמרינן בפר ולא בדמו של פר. או דילמא בפר ואפילו בדמו של פר. רבי [אמי] אומר בפר ולא בדמו של פר, רבי יצחק נפחא אמר בפר ואפילו בדמו של פר. איתיביה רבי אמי לרבי יצחק נימנין ומושכין את ידיהם ממנו עד שישחט וכו'. ושני ליה שאני התם דכתיב מהיות משה מהוייתו של שה. איתיביה רבי יצחק נפחא לרבי אמי והוציא את כל הפר ואת פר החטאת. אמר רב פפא בעור ובשר ופרש כולי עלמא לא פליגי. כי פליגי בדם מר סבר דם איקרי פר, ומר סבר דם לא איקרי פר. ואמר רב אשי מסתברא כמאן דאמר דם איקרי פר וכו'. אלמא דכל היכא דהגוף שלם קרוי הוא כמו מחיים.
אם כן תימה ההוא דפ"א דכריתות בגמרא דהסך שמן המשחה [ו' ע"ב], ת"ר הסך שמן המשחה לבהמה לכלים לגוים ולמתים פטור. בשלמא בהמה וכלים על בשר אדם כתיב והני לאו אדם נינהו. ומת נמי כיון דמית מת איקרי ולא אדם וכו'. אלמא אע"ג דהגוף שלם לא איקרי אדם. וההיא דנזיר פרק שלשה מינין [נזיר נ"ג ע"ב], או בעצם אדם לא קשיא, דאדם דכתיב התם לאפוקי בהמה, דמרבינן מהכא רובע עצמות אע"ג דאקמח אקמוחי. ובספרי דרש לה לאבר מן החי.
מיהו הא קשיא לי וההוא נמי דפליגי רבי ישמעאל ורבי עקיבא בספרי דפרשת פרה [פ' חוקת], והנוגע במת לכל נפש אדם להביא את בן שמונה. משמע להביא את דמו תלמוד לומר במת בנפש האדם, להוציא את דמו דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר נפש אדם להביא את דמו. וההיא נמי דכולי עלמא מודו ברביעית דם שיצא מן המת [דמטמא], דנפקא לן מנפש מת [חולין ע"ב ע"א] טעמא משום נפש, הא לאו הכי דם לא חשיב כגוף, אע"ג דרביעית דם ככל הדם וכגוף האדם הוא, אי לאו דמרבינן ליה לא מטמא, ולא תלינן ליה נמי בשיעור, הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית. כדמסקינן בפרק המוציא יין הלכה ראשונה [שבת ע"ז ע"א] ובמנחות פרק המנחות [ק"ד ע"א], דתניא בתוספתא דעדיות [פ"ב ה"ו] א"ר יהודה ששה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הילל דם נבלות ב"ש מטהרין וב"ה מטמאין. א"ר יוסי בר יהודה אף כשטימאו בית הילל לא טימאו אלא ברביעית הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית. ואמר אביי ר"פ המוציא [יין] [שבת ע"ז ע"א] דרבי נתן דילמא סבר דם דסמיך כזית לא בעי רביעית. ובכריתות ר"פ דם חטאת [כריתות כ"א ע"א] מסקינן דלבית הילל דמטמאי דם נבילה אפילו טומאה חמורה מטמאה כנבילה גופה. אלמא דם כגוף הבהמה וכבשרה חשיב.
ונראה לי אני הסודר, אע"ג דתנן התם [עדיות פ"ח מ"א] העיד רבי יהושע בן בתירא על דם נבילות שהוא טהור, ומייתי מעשה, ומעשה רב, אפילו הכי נראה דהלכה כרבי יהודה דאליבא דב"ה מטמא, דהא סתמא דגמרא דידן קאי כותיה, כדאיתא ר"פ דם שחיטה [כריתות כ"א ע"א]. ופרכינן דכותה גבי בהמה לאחר מיתה אי בשר מטמא טומאה חמורה וכו'. אלמא דם נבילה כנבילה עצמה.
מיהו הא קשיא לי, דבמסכת מעילה פרק קדשי מזבח [י"ז ע"א] תנן דם השרץ ובשרו מצטרפין לכעדשה. ובגמרא נפקא לן מוזה. דמצי למיכתב זה וכתב וזה לרבות דמו אתא. ותימה, טעמא דכתב רחמנא וזה הא לאו הכי לא מטמא, ומאי שנא מדם נבילה. ותו לב"ש ולתנאי דמטהרי דם נבילות, מאי שנא דם נבילות מדם שרצים. וכי תימא דם נבילות לא ילפינן מדם שרצים שכן טומאתו בכעדשה, נימא מת יוכיח שצריך רביעית וטמא נבילה נמי, (מכי) [מהיכא] תיתי. בשלמא לענין צירוף שיהא דם נבילה מצטרף עם בשרה לשיעור כזית הא לא אמרינן דכיון דדמו חלוק מבשרו לענין כרת, דעל הדם חייב כרת ונבילה בלאו, הילכך אין מצטרפין. כדאיתא בפ"א דכריתות [ד' ע"ב] דדם השרץ ובשרו מצטרפין משום דאין דמו חלוק מבשרו. וכדמסיק רבינא הואיל וכו', כלומר הואיל ובמקום שאין חומר בדם מן הבשר מצטרפין כגון השרץ, הנחש נמי שאין חומר בדמו מבשרו מצטרפין לכזית, הוא [הדין] לכל שאר איסורין שאין שום טומאה קלה וטומאה חמורה שמצטר' כיון דעל דמם פטור מכרת, כדאיתא בפרק דם שחיטה
<h2>דף כא.</h2>
ובסדר יומא פרק הוציאו לו [מ"ט ע"ב], הלכה וזו היא עבודה קשה שבמקדש. איבעיא להו שחטו ומת מהו שיכנס אחר בשחיטתו, מי אמרינן בפר ולא בדמו של פר. או דילמא בפר ואפילו בדמו של פר. רבי [אמי] אומר בפר ולא בדמו של פר, רבי יצחק נפחא אמר בפר ואפילו בדמו של פר. איתיביה רבי אמי לרבי יצחק נימנין ומושכין את ידיהם ממנו עד שישחט וכו'. ושני ליה שאני התם דכתיב מהיות משה מהוייתו של שה. איתיביה רבי יצחק נפחא לרבי אמי והוציא את כל הפר ואת פר החטאת. אמר רב פפא בעור ובשר ופרש כולי עלמא לא פליגי. כי פליגי בדם מר סבר דם איקרי פר, ומר סבר דם לא איקרי פר. ואמר רב אשי מסתברא כמאן דאמר דם איקרי פר וכו'. אלמא דכל היכא דהגוף שלם קרוי הוא כמו מחיים.
אם כן תימה ההוא דפ"א דכריתות בגמרא דהסך שמן המשחה [ו' ע"ב], ת"ר הסך שמן המשחה לבהמה לכלים לגוים ולמתים פטור. בשלמא בהמה וכלים על בשר אדם כתיב והני לאו אדם נינהו. ומת נמי כיון דמית מת איקרי ולא אדם וכו'. אלמא אע"ג דהגוף שלם לא איקרי אדם. וההיא דנזיר פרק שלשה מינין [נזיר נ"ג ע"ב], או בעצם אדם לא קשיא, דאדם דכתיב התם לאפוקי בהמה, דמרבינן מהכא רובע עצמות אע"ג דאקמח אקמוחי. ובספרי דרש לה לאבר מן החי.
מיהו הא קשיא לי וההוא נמי דפליגי רבי ישמעאל ורבי עקיבא בספרי דפרשת פרה [פ' חוקת], והנוגע במת לכל נפש אדם להביא את בן שמונה. משמע להביא את דמו תלמוד לומר במת בנפש האדם, להוציא את דמו דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר נפש אדם להביא את דמו. וההיא נמי דכולי עלמא מודו ברביעית דם שיצא מן המת [דמטמא], דנפקא לן מנפש מת [חולין ע"ב ע"א] טעמא משום נפש, הא לאו הכי דם לא חשיב כגוף, אע"ג דרביעית דם ככל הדם וכגוף האדם הוא, אי לאו דמרבינן ליה לא מטמא, ולא תלינן ליה נמי בשיעור, הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית. כדמסקינן בפרק המוציא יין הלכה ראשונה [שבת ע"ז ע"א] ובמנחות פרק המנחות [ק"ד ע"א], דתניא בתוספתא דעדיות [פ"ב ה"ו] א"ר יהודה ששה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הילל דם נבלות ב"ש מטהרין וב"ה מטמאין. א"ר יוסי בר יהודה אף כשטימאו בית הילל לא טימאו אלא ברביעית הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית. ואמר אביי ר"פ המוציא [יין] [שבת ע"ז ע"א] דרבי נתן דילמא סבר דם דסמיך כזית לא בעי רביעית. ובכריתות ר"פ דם חטאת [כריתות כ"א ע"א] מסקינן דלבית הילל דמטמאי דם נבילה אפילו טומאה חמורה מטמאה כנבילה גופה. אלמא דם כגוף הבהמה וכבשרה חשיב.
ונראה לי אני הסודר, אע"ג דתנן התם [עדיות פ"ח מ"א] העיד רבי יהושע בן בתירא על דם נבילות שהוא טהור, ומייתי מעשה, ומעשה רב, אפילו הכי נראה דהלכה כרבי יהודה דאליבא דב"ה מטמא, דהא סתמא דגמרא דידן קאי כותיה, כדאיתא ר"פ דם שחיטה [כריתות כ"א ע"א]. ופרכינן דכותה גבי בהמה לאחר מיתה אי בשר מטמא טומאה חמורה וכו'. אלמא דם נבילה כנבילה עצמה.
מיהו הא קשיא לי, דבמסכת מעילה פרק קדשי מזבח [י"ז ע"א] תנן דם השרץ ובשרו מצטרפין לכעדשה. ובגמרא נפקא לן מוזה. דמצי למיכתב זה וכתב וזה לרבות דמו אתא. ותימה, טעמא דכתב רחמנא וזה הא לאו הכי לא מטמא, ומאי שנא מדם נבילה. ותו לב"ש ולתנאי דמטהרי דם נבילות, מאי שנא דם נבילות מדם שרצים. וכי תימא דם נבילות לא ילפינן מדם שרצים שכן טומאתו בכעדשה, נימא מת יוכיח שצריך רביעית וטמא נבילה נמי, (מכי) [מהיכא] תיתי. בשלמא לענין צירוף שיהא דם נבילה מצטרף עם בשרה לשיעור כזית הא לא אמרינן דכיון דדמו חלוק מבשרו לענין כרת, דעל הדם חייב כרת ונבילה בלאו, הילכך אין מצטרפין. כדאיתא בפ"א דכריתות [ד' ע"ב] דדם השרץ ובשרו מצטרפין משום דאין דמו חלוק מבשרו. וכדמסיק רבינא הואיל וכו', כלומר הואיל ובמקום שאין חומר בדם מן הבשר מצטרפין כגון השרץ, הנחש נמי שאין חומר בדמו מבשרו מצטרפין לכזית, הוא [הדין] לכל שאר איסורין שאין שום טומאה קלה וטומאה חמורה שמצטר' כיון דעל דמם פטור מכרת, כדאיתא בפרק דם שחיטה
